הצעת החוק נועדה לאפשר לרשויות המקומיות להיערך בצורה מיטבית לקליטת אוכלוסייה חדשה, במיוחד בפרויקטים בהיקפים משמעותיים שמייצרים עומס רב עוד לפני אכלוס. לפי אשר, "עניינים שונים הנוגעים לניהולה של רשות מקומית - כגון מספר חברי מועצה, שכרם של עובדים ונבחרים מסוימים, וכן מספר סגני ראש הרשות - נקבעים כיום בהתאם למספר התושבים בפועל. אך בשלב שבו מתחילים להיבנות פרויקטים בהיקף נרחב, כבר נוצרת עבודה מוניציפלית מוגברת שלא נלקחת בחשבון במדדים".
לדבריו, החוק מתקן עיוות מהותי: "הצעת החוק שאושרה בוועדה מתקנת את המצב ומאפשרת לרשות להיערך לקליטה עתידית של התושבים בצורה מיטבית".
כך זה יעבוד: "שני תושבים לכל דירה חדשה"
לפי החוק החדש, למספר התושבים הקיים ברשות מקומית יתווסף אומדן של תושבים עתידיים - שניים לכל יחידת דיור - עבור דירות שבנייתן החלה אך טרם התקבל לגביהן טופס 4 או תעודת גמר. עם זאת, החוק קובע סף מינימלי: התוספת לא תיחשב אם מדובר בפחות מ-1,000 יחידות דיור, או אם מדובר בתוספת נמוכה מ-5% ממספר התושבים הרשמי בעיר באותה העת.
החוק לא יחול על פרויקטים של הריסה ובנייה מחדש, כדי לא להחשיב מחדש תושבים שכבר נלקחו בחשבון.
מעבר להיערכות ארגונית של הרשויות, אחת ממטרות החוק היא תמרוץ עקיף: הגדלת היצע הדירות ומתן תמריץ לרשויות לזרז תהליכים - החל ממתן היתרי בנייה ועד תחילת עבודות בשטח. החוק מעניק לרשויות "קרדיט" בגין פרויקטים שכבר יצאו לדרך, מתוך הכרה בכך שהם מהווים נטל ניהולי עוד לפני האכלוס.